אות ח (כלל נה) חידוש הוא ולא גמרינן מיניה [א.] גרסי' בנדרים דף ג' איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מקיש נזירות לנדרים וכו' מה נדרים עובר בבל תאחר אף נזירות וכו'. ובדף ד' איתא מר זוטר' ברי' דרב מרי אמר עובר בבל תאחר קרבנותיו מן הכא נפקא מהתם נפק' כי דרש ידרשנו אלו חטאות ואשמות מהו דתימא חידוש הוא שחדשה תורה בנזיר (מעשה דנזיר ואהכי מקלינן בי' דלא קאי בבל תאחר דלא נפקי קרבנותיו מהאי קרא דחטאות ואשמות) מאי חדוש סד"א הואיל ואם אמר הריני נזיר ואפי' מן חרצן הוי נזיר לכל אימא לא לעבור עליה משום בל תאחר קמ"ל (היקשא דקאי בבל תאחר). הניחא לרבנן אלא לר"ש דאמר אין נזיר עד שיזיר מכולן מאי איכא למימר (מאי חידושא) ועוד האי חדוש לחומרא הוא (האי חידוש דקאמר וכו' והיינו חומר' דאיהו לא גזר אלא מאחד והוי נזיר בכולן והיכי מייתית מיני' קולא דלא ליקום בבל תאחר. ר"ן) אלא מאי חדושא דסד"א הואיל ואם גילח על אחת משלשתן יצא לא לעבור עליה בבל תאחר קמ"ל. כתבו תוס' ישנים ואע"ג דבדוכתי אחריתי אמר חדוש אע"פ שהוא לחומרא כגון גבי עד זומם מיהו הכי פריך אדרבה כ"ש שיש לנו לומ' שהוא בבל תאחר מ"ש משאר חטאות ואשמות. [ב.] חולין דף צ"ה ע"ב פריך הש"ס מפני מה לא יליף ר' יהוד' דמין במינו בטל מזרוע בשלה ומאי חזית דיליף מולקח מדם הפר דלא בטיל. חדוש הוא (דלכתחלה הותר לבטל האיסו' ומחדוש לא גמרי'). אי הכי למאה וס' נמי לא ליגמר. אטו אנן לקולא גמרי' לחומרא גמרי' דמדאוריית' ברובה בטיל. (הא דגמרי' מיני' ק' וס' קולא הוא דתימא חדוש הוא דחדיש רחמנ' ואקיל גבי' ולא גמרי' מיני' וכו' הא חומרא הוא דלא תימא ליבטל ברובא וחומר' שפיר גמרי' מיני' דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גבי' לא אקיל אלא בק' וס' כ"ש באיסורין אחריני). [ג.] חולין דף ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמ' דאוריית' דאי ס"ד דרבנן מבשר וחלב מ"ט לא גמרי' דחדוש הוא (דשניהם מין היתר וכשנתערבו נאסרו ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה הילכך לא גמרי' חומרא מינייהו) אי חדוש הוא אע"ג דליכא נותן טעם נמי (אלא ש"מ דלאו חדוש דאהכי קפיד רחמנ' דומיא דכלאי הכרם וכו' דכיון דלאו חידוש גמרי' לי' מזרוע בשלה דמשתרי כל כמה דליכא טעמא) (מהכא נראה דאם הלמד חדוש ג"כ אין יכול ללמוד קולא מדבר אחר). כתבו תוס' מה שפי' בקונטרס שניהם מין היתר וכו' וטעם זה לא קאמר בפסחים (מ"ד) ובנזיר (ל"ו) דאיתא התם דלא ילפינן טעם כעיקר מבשר וחלב דחדוש הוא דאי תרי כולי יומא בחלב' שרי בשיל לי' בשולא אסור. ופירש"י שם ואינו עובר עליו אפי' על אכילתו ואפי' יהיב טעמא) דהא כלאים נמי הכי הוא. ומסיק תוס' דהיינו חדושא דאי תרי לי' וכו' אע"ג שנבלע החלב בבשר אע"פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו וכי בשיל לי' אסור עכ"ל. ועיין עוד בפסחים דף מ"ד דלא ילפינן טעם כעיקר מגיעולי נכרי' דגעולי נכרי' חדוש הוא דנט"ל הכא אסור ובכל התורה מותר. [ד.] סנהדרין דף כ"ז (ואיתא ג"כ האי פלוגתא בב"ק דף ע"ב ע"ב) עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל דעד זומם חדוש הוא דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דציית להני ציית להני. הלכך אין לך בו אלא משעת חדושו ואילך. ואיכא דאמרי דרבא ס"ל כאביי דמן הדין למפרע הוא נפסל אלא משום פסידא דלקוחות אכשרי רבנן עד שעת הזמה. מאי בינייהו דאסהידו בי תרי לחד וכו' א"נ דפסלינהו בגזלנות' להך לישנ' דאמרת משום חדוש ליכא להך לישנ' דאמרת משום פסידא איכא כתבו תוס' משמע דהחידוש הוי ממה שאני פוסל את הראשונים תימא דבבתרא דף ל"א קאמר לימא רבא דאמר כרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי ומפסלו שתי עדות אפי' בהכחש' בעלמ' דמכחשי אהדדי תרווייהו פסולי וא"כ מאי חדוש הוא גבי הזמה אי פסלינן עדים הראשוני' וי"ל דלמאי דבעי למימ' התם מעיקרא דרבא ס"ל דר"ח היינו ללישנ' דפסיד' דלקוחות. ויש מפרשי' דהא דקאמ' הכא חדוש לאו אפסול' דקמאי קאי אלא אהכשרא דבתראי כלו' הי' לנו לפוסלן כל שתי כתות וכיון דאיכא חדוש לא ילפינן אף לגבי הפסול לפוסלן כלל הראשונים למפרע. וכי האי גוונא אמרי' פרק גיד הנשה דלא ילפינן טעם כעיקר מבשר וחלב משום דאיכ' בו חדוש בהיתרו דהא כי תרי לי' בחלבא כולי יומא שרי ובבשיל חדא שעה אסו' עכ"ל. (ועי' תוס' בב"ק דף ע"ב ע"ב שמקשו מאי חדוש הלא מן הדין יש להאמין בתראי במגו דאי בעי הוי פסלי לקמאי בגזלנות'. ותירץ בשני עדים לא שייך מגו דאין דעת שניהם שוה ועוד דלא עדיף מגו מעדים ותרי כמאה עכ"ל). [ה.] מועד קטן דף ז' ע"ב תניא וביום הראות בו בשר חי וכו' יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי משתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל נותנין לו ז' ימי רגל דברי ר' יהוד'. רבי אומ' אינו צריך הרי הוא אומ' וצוה הכהן ופנו את הבית וכו' אם ממתינים לו לדבר הרשות כ"ש לדבר מצוה מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו רבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו (דר"י דמפיק מביום וכו' דהיינו מצוה אבל בדבר הרשות אין ממתינין לו בטומא' דגופא ורבי סבר דבדבר הרשות נמי ממתינים לו דרבי יליף טומא' דגופא להמתין לו מטומא' דביתו) ור"י מהתם לא גמרי' דחדוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמו והכא מטמו ורבי אמר איצטריך דאי כתב וביום הראות הוי אמינא לדבר מצוה אין לדבר הרשות לא כתב וצוה ואי כתב וצוה הוי אמינא הני אין דלאו טומאה דגופא אבל טומאה דגופא אימא מחזי חזי לי' צריכא (דלא יליף טומאה דגופא מטומאה דלאו גופא לדבר הרשות מוצוה דה"א חדוש הוא קמ"ל וביום הראות דממתינן לדבר מצו' ואשכחן לטומאה דגופא דממתינן מיהו לדבר מצוה אית לי' כח למילף לדבר הרשות נמי אע"ג דחדוש הוא). כתבו תוס' בד"ה נפקא וקשה קצת אליבי' דר"י שמה שיש בחומר' חדוש אין ללמוד הימנו קול' דקאמ' משום דחדוש הוא דהא עצים ואבנים לא מטמו אין ללמוד ממנה. אלא דכוותי' אמרי' חולין דף ק"ח בשר בחלב חידוש הוא ופירש רבינו יעקב דאי תרי לי' וכו' והחידוש אינו מן האיסו' דבהדי הדדי אסור והאי לחודא שרי וכו' דהא כלאים נמי וכו' משמע כשהאיסור חדוש אין ללמוד ממנו קולא. מהאי טעמא הי' מיישב ריב"א ההיא דעדים זוממין חדוש הוא. ועיין שם במהרש"א שכתב ולא ידענא מאי לקולא בעי למילף התם דהא טעם כעיקר דאורייתא בעי למילף בשאר איסורין מבשר בחלב דהיינו חומרא ואהא קאמר חדוש הוא ואפש' לומ' דהא גופא לילף בשאר איסורין דאי תרי לי' דשרי עכ"ל. (ולי נרא' דכוונת התוס' כפשוטו. דהא צריך להבין מאי קאמ' משמע כשהאיסו' חדוש אהאי קאי הא תוס' בעצמם כתבו דגבי בשר בחלב ההיתר הוא החדוש אלא ודאי דקאי על הא דר' יהוד'. וכן כוונתם כמו דהתם אם ההיתר חדוש אין ללמוד חומרא כך הכא אף שהאיסור הוא חדוש אין ללמוד קולא. וכה"ג כתבו תוספות בסנהדרין דף כ"ז שהבאתי למעלה. וק"ל). וע' רמב"ם פ"ט מטומאת צרעת שכתב חתן שנראה בו נגע וכו' וכן ברגל שנאמ' וצוה הכהן אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו ק"ו לדבר מצוה. כ' משנה למלך כיון דפסק כרבי הי' לרבינו לכתוב דין זה אפי' לדבר הרשות ממתינין לטומאה דגופ' וצ"ע. עיין קידושין דף כ"א ע"ב גבי עבד עברי כהן אם רבו מוסר